צ'אלמעריזם, דקדוק הלכה, ביטול ותשובה

[דודעלע]

ודאי שאין כל התחמקות משו”ע. לפעמים סיפורים חסידיים כאלה ואחרים באים לספר ’דערהער’ חסידי ולא לשבח את הפעולה עצמה. (כן, יש הרבה מה ללמוד מיצר ה’רע’ יותר מעודן ויותר מרומם ממה שאנו רואים בדרך כלל..)

אז בעצם בתכל'ס הם נהגו שלא כשורה?

הרבי אומר שכשאמרה רבקה ליעקב 'עלי קללתך בני' הכוונה היתה לעורר בו תנועה של מסירות נפש.
ואם הוא עניין שלא כשורה מה עניין מסירות נפש לכאן?

[תיתי לי]

אז בעצם בתכל'ס הם נהגו שלא כשורה?

כך לכאורה.

אלא שמכאן י”ל שהוא ע”ד ”לאונסו שאני” שאז אין כל דרישה מהם לנהוג אחרת ואדרבא, כיון שהדבר נובע דווקא מצד רוממותם של אותם חסידים, אך ודאי שאת המעשה הספציפי ההוא הם פספסו, כן, האדם לפעמים מוגבל באופן בו לא ניתן לרקוד על שני החתונות. (ומ”מ יעויי”ע בשיחת אמור ה’תנש”א שמשם משמע שהדבר אפשרי בדורנו)

הרבי אומר שכשאמרה רבקה ליעקב 'עלי קללתך בני' הכוונה היתה לעורר בו תנועה של מסירות נפש.
ואם הוא עניין שלא כשורה מה עניין מסירות נפש לכאן?

בכ”מ ברש”י עה”ת משמע שהברכות הגיעו ליעקב ביושר הדרך לזה נעשתה רק באופן של רמיה.

[דודעלע]

אז בעצם בתכל'ס הם נהגו שלא כשורה?

כך לכאורה.

אלא שמכאן י”ל שהוא ע”ד ”לאונסו שאני” שאז אין כל דרישה מהם לנהוג אחרת ואדרבא, כיון שהדבר נובע דווקא מצד רוממותם של אותם חסידים, אך ודאי שאת המעשה הספציפי ההוא הם פספסו, כן, האדם לפעמים מוגבל באופן בו לא ניתן לרקוד על שני החתונות. (ומ”מ יעויי”ע בשיחת אמור ה’תנש”א שמשם משמע שהדבר אפשרי בדורנו)

פספסו או לא פספסו -לא משנה, האם כוונו לרצון העליון? או שמא עליהם להתחרט ולעשות תשובה?

[דודעלע]

הרבי אומר שכשאמרה רבקה ליעקב 'עלי קללתך בני' הכוונה היתה לעורר בו תנועה של מסירות נפש.
ואם הוא עניין שלא כשורה מה עניין מסירות נפש לכאן?

בכ”מ ברש”י עה”ת משמע שהברכות הגיעו ליעקב ביושר הדרך לזה נעשתה רק באופן של רמיה.

ואם כן הדרא קשיא לדוכתא:

מה עניין מסירות נפש לכאן?

[תיתי לי]

אז בעצם בתכל'ס הם נהגו שלא כשורה?

כך לכאורה.

אלא שמכאן י”ל שהוא ע”ד ”לאונסו שאני” שאז אין כל דרישה מהם לנהוג אחרת ואדרבא, כיון שהדבר נובע דווקא מצד רוממותם של אותם חסידים, אך ודאי שאת המעשה הספציפי ההוא הם פספסו, כן, האדם לפעמים מוגבל באופן בו לא ניתן לרקוד על שני החתונות. (ומ”מ יעויי”ע בשיחת אמור ה’תנש”א שמשם משמע שהדבר אפשרי בדורנו)

פספסו או לא פספסו -לא משנה, האם כוונו לרצון העליון? או שמא עליהם להתחרט ולעשות תשובה?

דרישותיו של הקב”ה נמדדות לפי מה שמצופה מיהודי. היינו, במקרה בו יהודי אינו יכול לקיים מצוה כלשהי ה”ה בגדר אנוס ופטור מקיום אותה המצווה.

ישנם מקרים בהם האונס הוא מפאת דרגא גבוהה בה אוחז האדם וכיון שכך הוא מנותק מעולם המעשה, לכן בעולם המעשה הפרקטי אנו רואים שהוא נוהג שלא כשורה.
כלומר, כשמספרים סיפור מסויים אודות חסיד פלוני שנהג באופן מסוים -לכאורה- שלא עפ”י ההלכה, הרי באים לשבח את המניע המרומם העומד מאחורי אותה פעולה ולא את הפעולה גופא.

(אמנם יעויי”ע בלקו”ד ח”א שיחת י”ט כסלו תרצ”ג בעניין החילוק שלפני פ”ב ואחרי פ”ב ובהמעשה בהר”י ליעפלער.
ולשלמות גדר ’לאונסו שאני’ יעויין בזבחים קב, ב, ובב”י סי’ פה מש”כ בשם הר”ר מנוח (אמנם יעויי”ע מש”כ בזה במשנ”ב.))

[תיתי לי]

הרבי אומר שכשאמרה רבקה ליעקב 'עלי קללתך בני' הכוונה היתה לעורר בו תנועה של מסירות נפש.
ואם הוא עניין שלא כשורה מה עניין מסירות נפש לכאן?

בכ”מ ברש”י עה”ת משמע שהברכות הגיעו ליעקב ביושר הדרך לזה נעשתה רק באופן של רמיה.

ואם כן הדרא קשיא לדוכתא:

מה עניין מסירות נפש לכאן?

לצערי איני מונח דיי בסוגיא זו, אך אאל”ט מסירות נפשו של יעקב היתה מפאת קפידתו של יצחק ולא מפאת שאינו בדין ליעקב ליטול את ברכות עשיו.

עכ”פ איך שלא יהיה סוגיא זו היא לכאו’ נידון בפנ”ע מנדו”ד, כיון שאנו דנים באנשים (לפי-ערך) כערכנו המוגבלים בטבעם ומידותיהם ולוואי בינוני, משא”כ כשהמדובר הוא אודות אבותינו הק’, ופשוט.

[סערצע]

יש כל מיני הלכות שהוא יכול להשתפר בהם, לדוגמא: להתפלל תשלומין אם הוא פספס שחרית בלי חכמות, לא לעבור בפני המתפלל גם במחיר תפילה במניין, לא להתפלל בזמן שהוא צריך לנקביו גם במחיר הפסד המניין כנ"ל, הבנתם כבר את הכיוון...
הנפש הירושלמית מתחלחת מהמחשבה להפסיד כל כך הרבה תפילות במניין ודברים שבקדושה בגלל 'קלייניקייט' שכאלה
גם השו"ע החסידי לא בדיוק זורם.. הוא יודע שהחלטות כאלה יובילו כנראה ללחץ ובלבול וקצת הרבה היפך השמחה, אבל בשו"ע השיקולים האלה לא כתובים...

נושא תשלומי שחרית רחב הוא, וכמדומה שקשה לתמצתו במילים ספורות.
בודאי שֶׁהַצָריך לנקביו אינו יכול להתפלל בשופו"א, ואדרבא - 'השו"ע החסידותי' (דהיינו ס' התניא קדישא - כמפורש בסה"ש תש"א ס"ע 142, וב'התוועדויות' תשמ"ה ח"א ע' 253) מכריח זאת ביתר שאת (כמובן גם מהמענה בו נז' השו"ע המדובר - אג"ק ח"י ע' שצו).

אצטרף להערה דלעיל, שכמדומה - הגדרת הלך־נפש זה כ'ירושלמי' אינו מדויק (אולי למעֵט ה'שפיץ'ניקעס' שבהם). ולענין אותו 'לחץ ובלבול וקצת הרבה היפך־השמחה', כמדומה שפעולת 'השו"ע החסידותי' היא שלא יבא מהקפדות אלו לידי כך (אך לא שמבטלם לגמרי ח"ו).

[בא מועד]

ולענין אותו 'לחץ ובלבול וקצת הרבה היפך־השמחה', כמדומה שפעולת 'השו"ע החסידותי' היא שלא יבא מהקפדות אלו לידי כך (אך לא שמבטלם לגמרי ח"ו).

אה"נ שכן צריך להיות, אך לפועל קא חזינן שפעמים רבות העניין לא נפעל (וידוע הביאור בזה, שלא למדו די חסידות), ועליו תשאל השאלה.

[דודעלע]

ננסה מכיוון אחר קצת:
כשמדובר אודות בריאות הגוף או אפילו חלישות מועטת או חשש דחשש וכיו"ב
-כבר ישנם קולות מפליגות, הן בהלכה והן בשו"ע החסידותי
ואילו כאשר מדובר בבריאות הנפש או חשש ממשי של עצבות או דכדוך וכל שום וחניכה דאית להון אין כמעט הנחות

נכון, חסידות 'עושה מאמץ' להכניס את האורות בכלים ושיהודי יהיה חדור בעניין וכו' וכו'
אבל בלי אחריות. כלומר, אם עבד לך -מה טוב, אם לא - לא משנה, תתאמץ, תעשה אתכפיא, מס"נ, העיקר שהעניין ייפעל. מה קורה פה?