איתא בירושלמי (שבת פט"ו ה"ג) "ממצוא חפצך מכאן אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת. ר' זעירא בעי קומיה דר' חייא בר אבא א"ל אלין דאמרין רוענו זוננו פרנסנו בשבת מהו אמר לו טופס ברכות כך היא".
והנה בטעם הדין דאין איסור בקשת צרכיו בברהמ"ז בשבת, יש לבאר ע"פ פנימיות העניינים (בדרך אפשר). ובהקדים המבואר בלקו"ש חכ"ו ע' 101 שבבקשת צרכיו יש ב' אופנים:
(א) עיקר המבוקש הוא הצרכים הגשמיים.
(ב) עיקר המבוקש הוא הרגשת חסדו של הקב"ה (והגשמיות מצ"ע אינו תופס מקום כלל) - דרגת "המייחלים לחסדו".
ומבואר שאופן הב' מותר בשבת משום שהאיסור הוא דווקא בקשת צרכיו (הגשמיים) של האדם (אופן הא') ופשיטא דבכגון דא (אופן הב') ליכא איסור.
וממשיך שם שאמנם זו דרגה גבוהה, אך "אפס קצהו כו'" כל אחד שייך לזה, ובפרט בשבת (עיי"ש), ולכן תובעים מהיהודי שיהיה (בשבת) בדרגת "המייחלים לחסדו".
ואולי י"ל שזהו הטעם (הפנימי) שתקנו לומר בקשת צרכיו בברהמ"ז אף בשבת, משום ש(בפנימיות) נמצא היהודי בשבת בדרגת "המייחלים לחסדו" וממילא אי"ז עניין בקשת צרכיו באופן האסור (אלא אדרבה וכו').
הטעם הפנימי דאין איסור בקשת צרכיו בברהמ"ז בשבת
Re: הטעם הפנימי דאין איסור בקשת צרכיו בברהמ"ז בשבת
[ובטעם הדבר שענין זה (היות היהודי בדרגת "מייחלים לחסדו" בשבת) מתבטא דווקא בברהמ"ז דסעודות שבת ולא בתפילה (שאז בקשת צרכיו אסורה, ועד כדי כך שאפילו "יקום פורקן" אפשר לומר רק בתורת ברכה ולא תפילה (ראה שועה"ר רפד, יד)) - י"ל ע"פ המובא בלקו"ש חט"ז (בשלח ג') שעניין המן מהווה היסוד לתקנת ג' סעודות דשבת, וכן ל(ברכה ראשונה ד)ברהמ"ז (עיי"ש). והרי המן הו"ע "מייחלים לחסדו (כמבואר בשיחה הנ"ל בחכ"ו). ועפ"ז מובן מדוע מתבטא עניין "מייחלים לחסדו" (שמותרת בקשת צרכיו הגשמיים בשבת) דווקא בברכת המזון ד(סעודות)שבת (ולא בתפילה וכיו"ב)].